תנ"ך על הפרק - שמות ו - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

שמות ו

56 / 929
היום

הפרק

דיבורי ה' למשה, משפחות בני ישראל

וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה עַתָּ֣ה תִרְאֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֶֽעֱשֶׂ֖ה לְפַרְעֹ֑ה כִּ֣י בְיָ֤ד חֲזָקָה֙ יְשַׁלְּחֵ֔ם וּבְיָ֣ד חֲזָקָ֔ה יְגָרְשֵׁ֖ם מֵאַרְצֽוֹ׃וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו אֲנִ֥י יְהוָֽה׃וָאֵרָ֗א אֶל־אַבְרָהָ֛ם אֶל־יִצְחָ֥ק וְאֶֽל־יַעֲקֹ֖ב בְּאֵ֣ל שַׁדָּ֑י וּשְׁמִ֣י יְהוָ֔ה לֹ֥א נוֹדַ֖עְתִּי לָהֶֽם׃וְגַ֨ם הֲקִמֹ֤תִי אֶת־בְּרִיתִי֙ אִתָּ֔ם לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן אֵ֛ת אֶ֥רֶץ מְגֻרֵיהֶ֖ם אֲשֶׁר־גָּ֥רוּ בָֽהּ׃וְגַ֣ם ׀ אֲנִ֣י שָׁמַ֗עְתִּי אֶֽת־נַאֲקַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר מִצְרַ֖יִם מַעֲבִדִ֣ים אֹתָ֑ם וָאֶזְכֹּ֖ר אֶת־בְּרִיתִֽי׃לָכֵ֞ן אֱמֹ֥ר לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֘ל אֲנִ֣י יְהוָה֒ וְהוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם מִתַּ֙חַת֙ סִבְלֹ֣ת מִצְרַ֔יִם וְהִצַּלְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵעֲבֹדָתָ֑ם וְגָאַלְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ בִּזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבִשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים׃וְלָקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֥ם לִי֙ לְעָ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וִֽידַעְתֶּ֗ם כִּ֣י אֲנִ֤י יְהוָה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם הַמּוֹצִ֣יא אֶתְכֶ֔ם מִתַּ֖חַת סִבְל֥וֹת מִצְרָֽיִם׃וְהֵבֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לָתֵ֣ת אֹתָ֔הּ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב וְנָתַתִּ֨י אֹתָ֥הּ לָכֶ֛ם מוֹרָשָׁ֖ה אֲנִ֥י יְהוָֽה׃וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֛ה כֵּ֖ן אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מִקֹּ֣צֶר ר֔וּחַ וּמֵעֲבֹדָ֖ה קָשָֽׁה׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃בֹּ֣א דַבֵּ֔ר אֶל־פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וִֽישַׁלַּ֥ח אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאַרְצֽוֹ׃וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לֵאמֹ֑ר הֵ֤ן בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ לֹֽא־שָׁמְע֣וּ אֵלַ֔י וְאֵיךְ֙ יִשְׁמָעֵ֣נִי פַרְעֹ֔ה וַאֲנִ֖י עֲרַ֥ל שְׂפָתָֽיִם׃וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָה֮ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ וַיְצַוֵּם֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶל־פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם לְהוֹצִ֥יא אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃אֵ֖לֶּה רָאשֵׁ֣י בֵית־אֲבֹתָ֑ם בְּנֵ֨י רְאוּבֵ֜ן בְּכֹ֣ר יִשְׂרָאֵ֗ל חֲנ֤וֹךְ וּפַלּוּא֙ חֶצְר֣וֹן וְכַרְמִ֔י אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת רְאוּבֵֽן׃וּבְנֵ֣י שִׁמְע֗וֹן יְמוּאֵ֨ל וְיָמִ֤ין וְאֹ֙הַד֙ וְיָכִ֣ין וְצֹ֔חַר וְשָׁא֖וּל בֶּן־הַֽכְּנַעֲנִ֑ית אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת שִׁמְעֽוֹן׃וְאֵ֨לֶּה שְׁמ֤וֹת בְּנֵֽי־לֵוִי֙ לְתֹ֣לְדֹתָ֔ם גֵּרְשׁ֕וֹן וּקְהָ֖ת וּמְרָרִ֑י וּשְׁנֵי֙ חַיֵּ֣י לֵוִ֔י שֶׁ֧בַע וּשְׁלֹשִׁ֛ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃בְּנֵ֥י גֵרְשׁ֛וֹן לִבְנִ֥י וְשִׁמְעִ֖י לְמִשְׁפְּחֹתָֽם׃וּבְנֵ֣י קְהָ֔ת עַמְרָ֣ם וְיִצְהָ֔ר וְחֶבְר֖וֹן וְעֻזִּיאֵ֑ל וּשְׁנֵי֙ חַיֵּ֣י קְהָ֔ת שָׁלֹ֧שׁ וּשְׁלֹשִׁ֛ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃וּבְנֵ֥י מְרָרִ֖י מַחְלִ֣י וּמוּשִׁ֑י אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת הַלֵּוִ֖י לְתֹלְדֹתָֽם׃וַיִּקַּ֨ח עַמְרָ֜ם אֶת־יוֹכֶ֤בֶד דֹּֽדָתוֹ֙ ל֣וֹ לְאִשָּׁ֔ה וַתֵּ֣לֶד ל֔וֹ אֶֽת־אַהֲרֹ֖ן וְאֶת־מֹשֶׁ֑ה וּשְׁנֵי֙ חַיֵּ֣י עַמְרָ֔ם שֶׁ֧בַע וּשְׁלֹשִׁ֛ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃וּבְנֵ֖י יִצְהָ֑ר קֹ֥רַח וָנֶ֖פֶג וְזִכְרִֽי׃וּבְנֵ֖י עֻזִּיאֵ֑ל מִֽישָׁאֵ֥ל וְאֶלְצָפָ֖ן וְסִתְרִֽי׃וַיִּקַּ֨ח אַהֲרֹ֜ן אֶת־אֱלִישֶׁ֧בַע בַּת־עַמִּינָדָ֛ב אֲח֥וֹת נַחְשׁ֖וֹן ל֣וֹ לְאִשָּׁ֑ה וַתֵּ֣לֶד ל֗וֹ אֶת־נָדָב֙ וְאֶת־אֲבִיה֔וּא אֶת־אֶלְעָזָ֖ר וְאֶת־אִֽיתָמָֽר׃וּבְנֵ֣י קֹ֔רַח אַסִּ֥יר וְאֶלְקָנָ֖ה וַאֲבִיאָסָ֑ף אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת הַקָּרְחִֽי׃וְאֶלְעָזָ֨ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֜ן לָקַֽח־ל֨וֹ מִבְּנ֤וֹת פּֽוּטִיאֵל֙ ל֣וֹ לְאִשָּׁ֔ה וַתֵּ֥לֶד ל֖וֹ אֶת־פִּֽינְחָ֑ס אֵ֗לֶּה רָאשֵׁ֛י אֲב֥וֹת הַלְוִיִּ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָֽם׃ה֥וּא אַהֲרֹ֖ן וּמֹשֶׁ֑ה אֲשֶׁ֨ר אָמַ֤ר יְהוָה֙ לָהֶ֔ם הוֹצִ֜יאוּ אֶת־בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם עַל־צִבְאֹתָֽם׃הֵ֗ם הַֽמְדַבְּרִים֙ אֶל־פַּרְעֹ֣ה מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֔יִם לְהוֹצִ֥יא אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָ֑יִם ה֥וּא מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹֽן׃וַיְהִ֗י בְּי֨וֹם דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֖ה בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃וַיְדַבֵּ֧ר יְהוָ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹ֖ר אֲנִ֣י יְהוָ֑ה דַּבֵּ֗ר אֶל־פַּרְעֹה֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י דֹּבֵ֥ר אֵלֶֽיךָ׃וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה הֵ֤ן אֲנִי֙ עֲרַ֣ל שְׂפָתַ֔יִם וְאֵ֕יךְ יִשְׁמַ֥ע אֵלַ֖י פַּרְעֹֽה׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
עתה תראה. אמר הקב"ה למשה, חבל על דאבדין ולא משתכחין, כמה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב ולא הרהרו אחר מדותי ולא אמרו לי מה שמך, ואתה אמרת לי בתחלה מה שמך ועכשיו אתה אומר לי והצל לא הצלת את עמך, עתה תראה את אשר אעשה לפרעה, במלחמת פרעה אתה רואה ואי אתה רואה במלחמת ל"א מלכים ארומז להמלחמה שהיתה קודם כניסת ישראל לארץ ישראל, ואע"פ דהגזירה שלא לכנס לא"י היתה לסבה אחרת, י"ל דהכא רומז דגם המלחמה שהיתה קודם הכניסה המוחלטת ג"כ לא יראה. –
ואמנם בכלל אין הענין מבואר, כי היתכן שמשה עבד ה' וראש המאמינים שבק הפעם להמנותיה חלילה בה' ודבר דברים כמתלהמים, ובפרט כי הקב"ה בעצמו הקדים להודיעו כי לא בנקל ישלח פרעה את ישראל, כי יחזק את לבו כמש"כ בפרשה הקודמת (פ' כ"א) ואני אתזק את לבו ולא ישלח את העם, וא"כ לא היה לו למשה להתפעל מאומה על סרובו של פרעה, אחרי כי גם זה גופא מאת ה' הוא.
ואפשר לומר שעשה משה במכוון כן, והוא ע"פ מ"ש במ"ר פ' תשא על הפסוק וארא והנה חטאתם לה' אלהיכם, ראה שאין לישראל עמידה הלך ושיתף נפשו עמהם ושבר את הלוחות ואמר להקב"ה הם חטאו ואני חטאתי וכו', ועשה כן כדי להקל עונם של ישראל אחרי שגם הוא כאחד מהם, ואף הכא היה ירא שלא יקפיד הקב"ה ביותר על ישראל ששבקו הם להמנותייהו, כמ"ש ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו, לכן שיתף גם נפשו עמהם כדי להקל עונם, ודו"ק. .
(סנהדרין קי"א א׳) וידבר אלהים. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, כל מקום שנאמר לשון דבור חדוש מקרא יש שם בר"ל שאינה אמירה פשוטה אלא כונה מיוחדת יש באותו דבור. ורומז למ"ש במכות י"א א' דכל מקום שנאמר דבור לשון קשה הוא. ואף הכא דכתיב וידבר אלהים אל משה [כבר נדרש] גנראה דרומז להדרשה במ"ר פרשה זו, לאחר שדבר משה רתת לפני הקב"ה ומאז באתי אל פרעה וגו' הרע לעם הזה והצל לא הצלת (ס"פ שמות) באותה שעה בקשה מדת הדין לפגוע בו שנאמר וידבר אלהים אל משה, אמר הקב"ה, וכי בשר ודם אני במדותי שאיני מרחם, מיד ויאמר אליו אני ה', והלשון בירושלמי לפנינו כנראה חסר ומשובש והגהנו כפי הנאות לענין. .
(ירושלמי מכות פ"ב ה"ו) לתת להם. תנא, ר׳ סמאי אומר, מניין לתחיית המתים מן התורה, שנאמר וגם הקמותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען, לכם לא נאמר אלא להם מכאן לתחיית המתים מן התורה דר"ל דלהם משמע שהבטיח הקב"ה לחת לאבותינו אברהם יצחק ויעקב את ארץ ישראל, ובאמת הלא רק לבניהם נתנה, אלא מלמד שעתידים לחיות וינחלו גם הם את הארץ. והרבה דרשות כאלה באו בגמרא ברמז לענין זה. וע"ע לפנינו ס"פ קרח בפסוק ונתתם ממנו וגו' לאהרן הכהן. .
(סנהדרין צ׳ ב') והוצאתי אתכם וגו'. מניין לארבע כוסות בפסח, א"ר יוחנן, כנגד ארבע גאולות, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי השלשה בפסוק זה ואחד בפסוק הבא, ובכל הפוסקים והמפרשים וספרי אגדה שהובאה דרשא זו הובאה בלשון כנגד ארבע לשונות של גאולה, והנך רואה שבירושלמי שהעתקנו חסרה מלה "לשונות", אלא כנגד ארבע גאולות, ולדעתי לשון זה מכוון מאד, כי אם נפרש כפשוטו כנגד ארבע לשונות של גאולה אין טעם בדבר לקבוע בשביל זה ארבע כוסות של הודאה, והרי ענין הגאולה אחד הוא, אם בלשון אחת אם בארבע יעשר לשונית, אבל כנגד ארבע גאולות יתבאר הענין היטב, יען כי כשנעיין יפה נמצא ד' ענינים שונים בד' מאמרים אלו, אשר כל פרט ופרט הוא ענין שלם כשהוא לעצמו ושוה הודאה מיוחדת, כי במאמר הראשון [והוצאתי] מבואר שיוציאם הקב"ה מתחת סבלות מצרים, כלומר שיקל עליהם עבודתם, אבל אין במשמע שיחופשו בכולם מעבודתם, ועל זה הוסיף ואמר והצלתי אתכם מעבודתם, והיינו שלא יעבדו כלל, ואמנם גם לאחר אלה ההנחות עדיין הם עבדי פרעה ואין גאולתם שלמה, הוסיף ואמר וגאלתי אתכם, ויחד עם כל אלה עדיין אינם לעם מיוחד וקנין הקב"ה, ע"ז הוסיף לומר ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים. ומבואר דבמאמרים אלו כלולים ענינים מיוחדים בכלל הגאולה, והמשך הפסוקים הוא בדרך לא זו אף זו, כלומר לא רק הנחה זו אעשה לכם אלא גם זו, ולא גם זו אלא עוד גם זו וכו', וכיון שכן, מבואר פשוט, שעל כל פרט ופרט שבו מעלה יתירה מחויבים בהודאה, ולכן תקנו ד' כוסות של הודאה, ודו"ק. –
ומה שלא תקנו כוס הודאה לענין והבאתי אתכם אל הארץ, דאין לומר מפני שאינו מענין הגאולה, שהרי כמו כן תקנו לענין ולקחתי אתכם לי לעם שהוא ג"כ אינו מענין הגאולה – י"ל פשוט מפני שבהיותנו עתה בגלות והארץ מסורה בידי זרים אי אפשר לישא כוס יין על זה. ואולי לזכר זה תקנו כוס מיוחד לשמו של אליהו לזכרון ורמז שאנו מקוים לביאתו ולתחיית האומה והארץ ב"ב. .
(ירושלמי פסחים פ"י ה"א) מתחת סבלות מצרים. תניא, בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים, כתיב הכא והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים וכתיב התם (תהלים פ"א) עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים וגו' הסירותי מסבל שכמו וכמו יוסף יצא מבית האסורים בר"ה כמבואר בגמרא כאן כך ישראל בטלה עבודתם מהם בר"ה דכתיב בהו נמי לשון סבל. ונראה דהכונה דבר"ה נפקד ביטול השעבוד, ולפי"ז ניחא דאמר הלשון בטלה ולא פסקה כלשון שרגילים בה חז"ל, יען כי הלשון בטל אינו במשמע שעבר כולו אלא ר"ל שאינו מצוי כל כך [תוס' שבת כ' ב', חולין פ"ד ב'] ואף הכא הפסק מוחלט מן העבודה ושלמות הגאולה היה בפסח רק מר"ה ואילך התחילה העבודה לפחות ולהתמעט. .
(ר"ה י"א ב׳) ולקחתי אתכם. תניא, ר' סמאי אומר, נאמר ולקחתי אתכם ונאמר (פסוק ח׳) והבאתי אתכם אל הארץ, מקיש יציאתם ממצרים לביאתם לארץ, מה ביאתם לארץ שנים מששים רבוא זשלא נשתיירו רק יהושע וכלב. אף יציאתם ממצרים שנים מששים רבוא חשמכל ששים רבוא שהיו במצרים לא נשתיירו אלא שנים בלבד ואותם עלו ביחד לששים רבוא ויצאו ממצרים והשאר מתו בשלשת ימי אפלה שלא יהיו מצרים רואין בקלקלחן של ישראל, ועיין במ"ר ס"פ שמות פ' ה'. .
(סנהדרין קי"א א׳) המוציא אתכם. בכל מקום המוציא דאפיק משמע טלשון עבר, וכמו המוציא לך מים מצור החלמיש (פ' עקב). , והכא הכי קאמר קוב"ה לישראל, כד מפיקנא לכו עבידנא לכו מילתא כי היכי דידעיתו דאנא הוא דאפקית יתכון ממצרים, דכתיב וידעתם כי אני ה' וגו' המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים יר"ל שאז תדעו שאני הייתי המוציא, ודעת ר' נחמיה בגמרא דמוציא מורה על עבר והמוציא על להבא, ומביא ראיה מפסוק זה, וקיי"ל כרבנן. ונ"מ בזה לענין נוסח ברכת המוציא, שצריך לברך בלשון עבר כמו ברכת הודאה, ואם נפרש דהמוציא מורה לשון להבא צריך לומר מוציא, וכיון דקיי"ל כרבנן דהמוציא לעבר משמע לכן אנו אומרים המוציא.
אבל עם כ"ז אין הענין מבואר, כיון דבמוציא כו"ע ס"ל דהוראתו הוא לשון עבר ובהמוציא יש סברא לפרש גם לשון להבא, א"כ למה לא יברכו בלשון מוציא שהוא לשון עבר ודאי, אך בירושלמי מבואר טעם בזה שאין מברכין מוציא כדי שלא לערבב הממי"ן מן העולם ומן מוציא, ואע"פ דבתיבות לחם מן ג"כ מערבין הממי"ן אך התם א"א בענין אחר.
ועל פי זה י"ל טעם פשוט מה שבברכת הגפן ומזונות ושארי דברים אומרים בורא ולא הבורא – יען דכיון שאין שם טעם משום ערבוב האותיות לכן צריך לומר בורא שהוא ודאי לשון עבר כמו מוציא, ודו"ק.
ומה שלא הביאו בגמרא דידן טעם הירושלמי משום ערבוב הממי"ן י"ל דקשה להגמרא דהא כמו כן מצינו כמה ברכות שיש בהם משום ערבוב ממי"ן כמו מתיר אסורים, מלביש ערומים, וכדומה, ובכ"ז לא חששו לתקן לומר המתיר, המלביש, וא"כ מהיכי תיתא לחוש בכאן אלא שלפי"ז תשוב הערתנו למה לא תקנו לברך מוציא שהוא לכו"ע לשון עבר, ואפשר י"ל דס"ל להגמרא דדעת ר' נחמיה בטלה לדעת חכמים וגם אין אנו חוששים לה. –
והנה טעם הדבר בכלל שדחקו חכמים לפרש לשון הפסוק כאן המוציא אתכם בלשון עבר ולא כפשוטו בלשון להבא י"ל ע"פ סוגית הגמרא בעירובין י"ט א' שדרשו הפסוק דישעיה ס"ו ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי, שפשעו לא נאמר אלא הפושעים, שפושעים והולכים, מתקיף לה רב כהנא, אלא מעתה המוציא והמעלה הכי נמי דמסיק ודמפיק משמע אלא דאסיק ודאפיק ה"נ דפשעי הוא, ומדפריך בפשיטות ומתרץ בפשיטות דהמוציא לעבר משמע, מבואר שאין סברא כלל לומר דהמוציא להבא משמע, ולכן השתדלו החכמים לפרש לשון המוציא שבכאן בלשון עבר. .
(ברכות ל"ח א׳) לכם מורשה. יובא אי"ה לפנינו בס' במדבר בפ' פינחס בפסוק לשמות מטות אבותם וגו׳. ויצום אל בני ישראל. א"ר שמואל בר רב יצחק, על מה צום – על פרשת שלוח עבדים יאי"ל הבאור כי לעיל מזה כתיב דבר אל פרעה וגו' וישלח את בנ"י מארצו לומר שלוח עבדיו לחפשי ואח"כ אמר ויצום אל בנ"י ולא פי' מה צום, כי הדברים שבסוף הכחוב קאי רק על פרעה, ולכן דרשו שצוה את בנ"י ג"כ על שלוח עבדים, ר"ל אותו הדבר שצוה את פרעה צוה גם את בני ישראל. , ואתיא כר׳ הילא, דאמר, לא נענשו ישראל אלא על פרשת שלוח עבדים, הדא הוא דכתיב (ירמיה ל"ד) מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי יבנראה דסמיך על פסוק הקודם כה אמר ה' וגו' אנכי כרתי ברית את אבותיכם ביום הוציאי אותם מארץ מצרים מבית עבדים לאמר מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך, ואחרי שלא מצינו מפורש באיזה מקום צוה להם מצוה זו ביום הוציאו אותם מארץ מצרים, וכאן מצינו צווי ולא נתפרש איזה הוא, לכן אנו מפרשים מקום סתום ממקום סתום אחר, ודרשינן דכאן רמז הפסוק לאותו הצווי. .
(ירושלמי ר"ה פ"ג ה"ה) את יוכבד דודתו. דודתו מן האב אבל לא דודתו מן האם [דאחות אב מן האם אסורה לבני נח] יגר"ל שהיתה אחות קהת מן האב ולא מן האם דאלו מן האם היתה אסורה לישראל עד מתן תורה שהיה להם עד אז דין ב"נ, שלהם אסורה זו. וטעם החלוק בזה בין אחות אב מן האב או מן האם הוא, משום דעיקר איסור בקורבת ב"נ הוא באחות מן האם, משום דאין יחס אבות לב"נ, וגזרו גם באחות האב והאם מפני שהוא דומה לאיסור אחות, אכן גם בזה לא גזרו אלא באחות האב והאם מן האם כמו באחותו, אבל באחות אב ואם מן האב לא גזרו, וכיון דלישראל היה עד מ"ת דיני ב"נ לכן צ"ל שהיתה יוכבד דודתו אחות קהת מן האב ולא מן האם. וע"ע לפנינו בפ' וירא בפסוק וגם אמנה אחותי בת אבי היא (כ' י"ב) מש"כ בענין זה בארוכה. .
(סנהדרין נ"ח ב׳) בת עמינדב. א"ר אלעזר, לעולם ידבק אדם בטובים, שהרי משה שנשא את בת יתרו יצא ממנו יהונתן ידשהיה כהן לע"ז כמבואר בשופטים י"ח. , ואהרן שנשא את בת עמינדב יצא ממנו פינחס טואין ענין זה שייך לכשרות ופסול משפחות דזה חובה היא ולא רק מעלה בעלמא, אלא איירי כאן ביחוסי משפחה וכמ"ש בפסחים מ"ט ב' לעולם ישתדל אדם לישא בת ת"ח וגדולי הדור וכו'. ועיין באה"ע סי' ב' ס"ו. .
(ב"ב ק"ט ב׳) אחות נחשון. ממשמע שנאמר בת עמינדב איני יודע שהיא אחות נחשון, ומה ת"ל אחות נחשון, ללמד שהנושא אשה צריך לבדוק באחיה טזדרוב בנים דומין לאחי האם, וכאן מפני שהיתה אחות נחשון שהיה נשיא למטה יהודה לכן נשאה. .
(ב"ב ק"י א׳) מבנות פוטיאל. מאי פוטיאל – יוסף, ולמה נקרא שמו פוטיאל – שפטפט ביצרו יזיתכן דלכן ראה לנכון לדרוש שם זה בכלל משום דזולת פעם זאת לא נזכר זה השם בכל התנ"ך, וכך דרך חז"ל לדרוש שם מצוין שלא נכפל שמו במק"א. .
(שם ק"ט ב׳) הוא אהרן ומשה. הם בצדקתם מתחלתם ועד סופם יחכך משמע ליה הלשון הוא – הוא הידוע בצדקתו מתחלתו ועד סופו, והרבה לשונות כאלה דריש כענין זה בסוגיא כאן. .
(מגילה י"א א׳) הוא אהרן ומשה. בכל מקום מקדים משה לאהרן ובמקום אחד הוא אומר הוא אהרן ומשה מלמד ששניהם שקולים יטבמשנה כריתות ח' א' חשיב כמה דברים ששקולים הם ולא חשיב הא דאהרן ומשה וצריך באור למה, וי"ל דשם חשיב רק הדברים הנוגעים לדינא, וגם י"ל משום דבאמת לא יתכן לומר ששקולים הם ממש, שהרי באמת מצינו במשה ענינים נעלים שאין כמוהו בזולתו, כמו עלותו אל האלהים והיותו שם ארבעים יום וארבעים לילה וכו', וכן במדות מפורש אומר הכתוב והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה דבכלל אלה גם אהרן, וכן אומר הכתוב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, וגם איתא בתוספתא מגילה פ"ג הקטן מתרגם ע"י גדול אבל אין כבוד שיתרגם גדול על ידי קטן שנאמר ואהרן אחיך יהיה נביאך, הרי דקרא למשה גדול לגבי אהרן, ולכן לא חשבה המשנה זה בין שאר הדברים שחשבה לשקולים ממש.
ומה שאמרה התוספתא שקולים הם נראה לבאר הכונה בשנדקדק לשון הפסוק הזה הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים, ובפסוק הבא הם המדברים אל פרעה מלך מצרים וגו' הוא משה ואהרן, והנה ידוע הוא דעיקר מתעסק בענין יציאת מצרים ע"י הקב"ה היה משה, ואהרן היה טפל לו, כמבואר בהמשך הפרשיות, וכנגד זה עיקר המתעסק בדבור פה עם פרעה ועם שריו וחרטומיו היה אהרן, כמפורש בפסוק ואהרן אתיך יהיה נביאך, ואהרן אחיך ידבר אל פרעה, ובפרט זה של הדבור היה משה טפל לו, ולפי"ז היה מהראוי שבענין תוצאת כללות הענין יוקדם משה לאהרן כעיקר לפני הטפל, ובענין פרט הדבור יוקדם אהרן למשה ג"כ כעיקר לפני הטפל.
אבל באמת כתוב מפורש להיפך, ובוא וראה שבפסוק שלפנינו שבו איירי מעיקר המעשה בפועל כמ"ש אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל הקדים אהרן למשה, ובפסוק הבא דאיירי בענין הדבור אל פרעה שבזה היה אהרן עיקר הקדים משה לאהרן, וזה פלא, וזו היא הכונה ששקולים הם, כלומר שהיו ראויים שניהם להיות עקרים בשני המעשים, אלא שכך סידר הקב"ה, לזה המעשה ולזה הדבור. .
(תוספתא סוף כריתות)

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך